טקס החינה התחיל במקור כסימון הכלה לבעלה. בימים הקדומים כל הנישואים נעשו על ידי שידוכים מצד ההורים של שני הצדדים.
החתן ראה את הכלה לא יותר ממספר פעמים בודדים.
בטקס הנישואין עצמו, הכלה הייתה מכוסה בבגדים יפים וצבוניים ובתכשיטים רבים שכיסו אותה כולל הפנים, ולא ניתן היה לראות מי נמצאת מאחורי הרעלה עד לאחר טקס הנישואין כשהחתן והכלה נכנסו להתבודד בחדרם.
לא פעם לאחר הטקס גילה החתן שהכלה העומדת מולו, היא לא אותה העלמה שבה הוא בחר. אך אז היה מאוחר מידיי! (אז לא היו גירושים) והוא היה חייב להשאר נשוי, ולא עם בחירת ליבו (ואולי לשאת את זאת שאהב כאשה שניה )(לדוגמא :הסיפור של יעקוב ורחל).
ולכן נמצאה השיטה לקשט את הכלה בציורי חינה מיוחדים כשהחתן ומשפחות שני הצדדים היו נוכחים בזמן הציורים. והכלה הייתה היחידה שקושטה בציורים אלה בכפות הרגליים ובכפות הידיים. אלה היו החלקים היחידים שלא היו מכוסים.
ומפה נולד טקס החינה, וכך הובטח לחתן שהוא יינשא לבחירת ליבו !
