טקס החינה נהוג בקרב יהודי ארצות המזרח, אפריקה ואסיה.
את הטקס עורכים כשבוע לערך לפני החתונה, במרוקו חגגו את טקס החינה ביום שלפני החתונה, סמוך לחזרה מהמקווה ונערך בבית משפחת הכלה. בטקס החינה החתן והכלה צובעים את ידיהם בצבע החינה.
מה שמסמל את המעבר של הזוג מחיי רווקות לחיי זוגיות מעין שבועת אירוסין. צבעה של החינה הוא אדום – כתום ומורחים אותה על כפות ידי הזוג בצורת עיגול. מה שמסמל ברכה שפע ועושר וסגולה לפריון. בעבר חגגו את טקס החינה ביום שלפני החתונה, סמוך לחזרה מהמקווה והא נערך בבית אם הכלה.
החינה עצמה מופקת מפרחיו של שיח נשיר הנפוץ באזורים טרופים וסב-טרופים באפריקה. תערובת החינה נראית כמו אבקה חומה ירקרקה, אותה מערבבים עם מים.
טקס החינה נושא משמעויות סימבוליות של שפע ופריון, הצלחה, פרנסה, אהבה, זוגיות טובה ושמירה מפני עין הרע.
כמעט כל עדות המזרח חוגגים את טקס החינה, ישנם סגנונות רבים של חינה:
חינה תימנית, חינה מרוקאית, עיראקית, טריפוליטאית, טוניסאית הודית ועוד סוגי חינות.
בטקס החינה:
החתן והכלה נישאים על גבי אפיריון או כרכרה והאורחים מלווים אותם אל אוהל החינה ונושאים מגשים מלאים בדברי מתיקה. באוהל נערך טקס הענקת הזהב, עם תום הטקס מתחילים בחפלה – ריקודים.
מזל טוב לחוגגים.
